לומר לך שלום
הכתבה פורסמה ב"לאישה" בתאריך 21.8.2006
עמית פרקש בת ה- 17, אחותו של תם פרקש שנהרג במלחמה, הקליטה שיר לזכרו, המושמע כבר
כמה שבועות בכל תחנות הרדיו. "אני מרגישה שלקחו חצי ממני, חלק מהלב", היא
אומרת. "הרי זה אחי הגדול, שהיה פה לפניי, שנולדתי אליו והוא גידל אותי. אני
לא מכירה חיים בלעדיו"
מאת ענת מרדכי צילום: דפנה קפלן
עד לפני כחודש, כל מה שעניין את עמית פרקש, פחות או יותר, הייתה המכונית החדשה,
זו שההורים יקנו לה כדי שתוכל כבר לנהוג לבד, או לנסוע לקרובי המשפחה בטורונטו,
כדי לקנות בגדים חדשים לקראת החורף הבא. ובעיקר לעשות כמה שיותר חיים בחופש הגדול.
אבל אז נהרג אחיה, טייס המסוקים תם פרקש ז"ל, ועכשיו עמית (17) יודעת שהעולם
הישן נהרס לה. נהרס לחלוטין. כשאנחנו יושבות במטבח הגדול בבית הוריה, ענת ודורון
אשת עסקים וטייס ב"אל על", ממש מול האקוודוקט והים הכחול בקיסריה, מישהו
מתקשר להודיע שיש אזעקה. "קטיושה?" היא אומרת באדישות, "אז מה?
אני כבר לא פוחדת מכלום. הבוקר נפלה אחת לים, ממש פה ליד, וזה בכלל לא הזיז לי.
ככה אני מרגישה מאז שתם מת".
בבוקר שבו זה קרה היא לא הייתה בבית. "ישנתי אצל חברה, אבל משום מה קמתי כמה
פעמים בלילה, לא יודעת למה. אני זוכרת שהרגשתי מוזר, הייתה לי הרגשה מציקה כזו,
אבל חזרתי לישון. ואז העיר אותי טלפון מחברה אחרת, שגם האח שלה טייס. היא אמרה
שהתרסק מסוק. אמרתי לה שאני יודעת, שהתרסקו שניים, לפני יומיים, אבל היא התעקשה:
לא, התרסק עכשיו בבוקר, מסוק אחד.
ירדתי למטה מהר, לחברות שלי שכבר התעוררו. הן אמרו שזה נכון, אבל זה לא תם.
התקשרתי מהר לאמא. כשהיא שאלה בקול מוזר: 'את רוצה לבוא הביתה?' ההרגשה הרעה שלי
רק התחזקה. אמא התקשרה לתם והוא לא ענה, וגם כשהיא התקשרה לטייסת, אמרו לה שיחזרו
אליה. בדרך-כלל זה לא ככה. הם אומרים מיד 'זה לא תם'. אז בדרך, במכונית של האמא
של החברה, כבר בכיתי, כי על אף שהיא אמרה לי כל הדרך 'אל תדאגי, זה לא הוא', כבר
ידעתי איכשהו.
כשהגענו הביתה וראיתי מסביב את החברות הקרובות של אמא, היה לי ברור שמשהו
מאוד לא בסדר. פתאום שמעתי צעקות ובכי ועליתי מהר למעלה. היו שם הרבה אנשי צבא
שבאו להודיע, ואני נפלתי. הייתי בשוק. אורי, אחותי בת ה-11, שעוד הייתה בבריכה
בחצר, עלתה גם היא בגלל הצעקות. כשהיא שמעה אותי ואת אמא בוכות, היא שאלה את האנשים
מה קרה, וכשהסבירו לה, היא צעקה: 'למה אתם משקרים? זה לא נכון, זה לא יפה להגיד
דבר כזה לאמא שלי ולאחותי".
אביה היה בדיוק בטורונטו, היא מספרת. תם היה אמור להיות איתו שם. הוא תכנן לצאת
לחופשה יחד עם חברתו רעות, "ורצה להראות לה את העיר שבה הוא ואני נולדנו וסבתא
שלנו חיה בה וגם האח של אמא עם משפחתו. אבל יום לפני הנסיעה, סירבו לו מהצבא ואבא
היה שם לבד במלון.
"כשאבא ראה בחדשות שקרה משהו למסוק בישראל, הוא התקשר לאבא של רעות, שמאז
שהיא ותם חברים הפך לחבר קרוב שלו. כשאבא של רעות ענה לו שהוא יחזור אליו עוד מעט,
גם אבא כבר ידע. אחר-כך חבר שלו, טייס מ 'אל-על', הגיע לחדר והודיע לו וגם נשאר
איתו, כדי שאבא לא יהיה לבד. זה היה עכשיו התפקיד של אבא, להודיע לכל המשפחה בטורונטו;
לבן דוד, שהיה חבר טוב של תם וקשור אליו מאוד, לסבתא, לכולם. אנחנו פה חיכינו להם
יום וחצי. רק אחרי יומיים הייתה ההלוויה".
איך עברת את זמן ההמתנה הנורא הזה?
"הקאתי. הרבה. זה לא הפתיע אותי, כי ככה תמיד אני מתמודדת עם לחץ. כל הזמן
היו אצלנו המון אנשים. זה קצת עוזר, כי אין לך כל-כך הרבה זמן לחשוב. יום אחרי
שתם נהרג נכנס אלינו הביתה גם יפתח קרזנר, שהוא ראפר וזמר וחבר טוב של תם. כשראיתי
אותו, אמרתי לו שעכשיו צריך לכתוב שיר לתם. למחרת, יפתח כבר השמיע לי את השיר שכתב
והלחין. הוא אמר שאני מוזמנת לשיר איתו מתי שאהיה מוכנה, ואני אמרתי: 'מחר! בהלוויה!'
זה הספיק ליפתח כדי לארגן הכל. למחרת בבוקר, ממש כמה שעות לפני ההלוויה,
כבר היינו באולפן. אני הייתי חלשה מכל ההקאות ומותשת, אבל דווקא כששרתי פתאום היה
לי כוח. נרגעתי. זו הייתה הפעם הראשונה בכל השעות הארוכות האלה שהרגשתי טוב. זה
השכיח הכל. המוזיקה היא תרופה כל-כך טובה. בגלל זה אני לומדת פיתוח קול ורוצה להגיע
ללהקה צבאית.
"ביום של ההלוויה היו בבית הקברות כ- 3,000 אנשים, אולי יותר. זה נראה ממש
כמו הופעה של מדונה. כל-כך הרבה אנשים אהבו אותו, שזה מטורף. אני לא הצלחתי לזוז
שם, ומזל שהיה לנו, למשפחה, מקום ליד הקבר. בהתחלה, הייתה הלוויה צבאית עם כל הטקסים,
וכשזה נגמר, עשינו לתם הלוויה שלנו, של המשפחה. כולם קראו לו קטעים. רעות הקריאה
משהו מרגש, ואבא הקריא את מה שאמא כתבה. אני לא רציתי להקריא. לפני כן, כשאמא שאלה
אותי אם אני רוצה לעשות משהו להלוויה, אמרתי שלא, אבל אז השמיעו את השיר שהקלטתי
באולפן. בהקלטה פשוט דיברתי אל תם, כאילו סיפרתי לו סיפור, ואחרי שהשמענו שם את
ההקלטה, השיר הגיע לרדיו. משמיעים אותו הרבה, וזה טוב, כי באמת רציתי שיזכרו את
האח המדהים שלי".
איזה מין אח הוא היה?
"בתכל'ס, תם באמת היה מושלם. אנשים העריצו אותו, בלי שהיה מפורסם או משהו,
הוא היה יפה תואר, מנהיג טוב כזה, איש מצחיק, עוזר לכולם, מדהים. סיפרו לי שכשנולדתי
הייתי אהבת חייו. הוא היה כבר בן שש, וכל דבר שהוא עשה, רציתי גם. כשגדלתי קצת
והתחלתי להיות מעצבנת, רבנו המון. רציתי להיות איתו בחדר עם החברים שלו כשהוא לא
רצה, והייתי מלשנית וסיפרתי להורים על כל מיני דברים שהוא עשה. אבל אני תמיד הערצתי
אותו, כי הוא נראה לי הכי מושלם. אדם חם ואוהב. כאילו אדיש וקשוח, אבל מאוד רגיש.
כשתם התגייס, קצת נרגענו. כל-כך התגאיתי שהוא אחי, כי בבית-הספר קראו לו
"תם החלום פרקש". זה היה כיף להיות אחות של אחד כזה, שהשם שלו הלך לפניו.
אבל לא הייתי באה אליו ומספרת את זה. אני גם לא אחת שאומרת לאחיה 'אני אוהבת אותך'.
היום אני מצטערת על זה. אבל אני יודעת שהוא ידע.
הוא גם ידע שאני אוהבת את רעות היפה, שנהייתה האחות הגדולה שתמיד רציתי.
בעיניי, הם פשוט היו זוג מושלם. אחרי ארבע שנים היינו כבר בטוחים שהם יתחתנו והמשפחות
שלנו נהיות קרובות. בשנה האחרונה היה להם בית משלהם, אבל בשישי-שבת תמיד הם היו
כאן כי תם ידע כמה זה חשוב לאמא. הוא ואמא היו ממש מחוברים. גם עם אבא תם היה חבר.
הם דיברו על הכל. ביום ההולדת האחרון של אחותי הקטנה, הוא ואבא ואני ארגנו א"ש
לילה לכל הקטנים האלה בחולות ליד הבית. אחר-כך הובלנו אותם הביתה וכולם הקיפו אותו.
בסוף הם אפילו הפילו אותו לבריכה והוא נהנה כל-כך. ראיתי כמה הוא היה מאושר. בסך
הכל, הוא היה מאוד ביתי ואוהב משפחה".
היא מראה לי את התמונה שלו. בחופשה עם ההורים בניו-יורק. על מסך הטלפון הסלולרי
שלה, מדברת עליו כאילו יצא לרגע, בטון הרגוע, הענייני והכאילו מנותק שלה, "ועכשיו",
היא אומרת, "אני כמו ילדה קטנה. לא קולטת מה הולך. אני יודעת שקרה משהו, אבל
לא יודעת איך להגיב. אני גם לא רוצה לעשות מה שכולם מצפים ממני. יש רגעים שבהם
אני בכלל חושבת 'הוא פרש בשיא' כשהיה הכי יפה, הכי מוכשר, הכי מוצלח. כשעוד לא
הייתה לו שנייה אחת לא טובה בחיים. ועכשיו הכל עליי. אני נשארתי האחות הגדולה.
"אני לא יודעת למה המסוק שלו נפל. כמו כל עם ישראל, גם לי לא ברור מה קרה
שם. אבל מה זה חשוב? תם כבר מת. אין יותר ואי-אפשר להחזיר אותו, רק עם שירים. בגלל
זה אני רוצה להתחיל עכשיו לעבוד על דיסק. אולי להלחין את מה שאמא כתבה לו ואת מה
שאנשים אחרים כתבו.
בינתיים אני טסה עכשיו לטורונטו, לנקות את הראש לפני ששוב נעלה לבית הקברות.
בהתחלה לא יכולתי ללכת לשם, אבל אתמול בערב, כשחברים באו לקחת אותי לבית-קפה, להוציא
אותי קצת, פתאום הרגשתי שאני רוצה להיות דווקא שם, בבית הקברות. אני, שתמיד פחדתי
לעבור שם בחושך, פתאום רציתי להיות רק במקום הזה. אז הלכנו בלילה, בירח מלא, וסתם
ישבנו איתו והיה לי נעים.
בינתיים אני לא מעכלת. רוב הזמן אני מסתכלת על עצמי ורואה אחת שמתנהגת כרגיל
ומחכה שהאח הגדול שלה יחזור הביתה. הרי כבר היו שבועות שלמים שלא ראיתי אותו כי
הוא היה בצבא או בחו"ל. אבל מדי פעם זה בא לי, בגלים, ואז אני בוכה. אני מרגישה
שלקחו חצי ממני. חלק מהלב. הרי זה אחי הגדול, שהיה פה לפניי, שנולדתי אליו והוא
גידל אותי. אני לא מכירה חיים בלעדיו".?
איבדה את התם
הכתבה פורסמה במוסף לשבת של ידיעות אחרונות - יום שישי, כ"ב בטבת תש"ס – 12.1.2007.
עמית פרקש כבר לא מסוגלת לשיר את "מליון כוכבים", השיר שהקליטה לזכר תם
אחיה ושהפך להמנון המלחמה? "בחלומות הכי שחורים לא חשבתי שאני אהפוך ככה לזמרת",
היא אומרת ? עכשיו היא מתכוננת לבחינות ללהקה צבאית: "אם אתקבל אבקש לשרת בלהקת
חיל האוויר כדי לשיר לחברים של אח שלי" – ורק רוצה לשיר סוף סוף משהו שמח
סמדר שיר
תצלום: אביגיל עוז
בשבת האחרונה שלו בבית ישב תם בג'יפ לצד אחותו, עמית, שהייתה בעננים.
"תם עבר בטסט שני ואני, שכולם ניבאו לי שאעבור רק בטסט העשירי, עברתי במכה ראשונה.
סוף סוף היה משהו שבו הצלחתי יותר ממנו". אבל ביציאה מהרחוב תם העיר לה שהוא
היה לוחץ פחות על הגז. "מה בוער?" שאל אותה, "לאן את טסה?"
יומיים לאחר מכן נהרג סרן תם פרקש, 23, יחד עם אל"מ צבי לופט, כשמטוס האפאצ'י
שלהם התרסק בדרכו לעוד גיחה מבצעית בלבנון.
כיום, כמעט חצי שנה אחרי, עמית (17.5) עונדת לצווארה שרשרת שעליה תלוי מפרט של
הגיטרה שעליה אהב אחיה הגדול לנגן. היא ניקבה בו חור והצמידה אותו למגן דוד כסוף
שעליו חרוט ח"י.
העובדה שהיא כבר רשאית לנהוג ללא מלווה ממחישה את פרק הזמן שעבר, אך מבחינתה, תם
עדיין כאן. מעבר לדלת. "ואני כל כך רוצה שהוא ייכנס, ושנחזור להיות משפחה
רגילה, חייכנית ומצחיקה. לפעמים אני מדמיינת שתם חוזר ואני מקדמת אותו בחיבוק
ולא מרפה ממנו גם כשהוא דוחף אותי ומנסה להיחלץ. במקרים אחרים אני רואה את עצמי
כועסת עליו ואומרת לו 'אוף תם, למה לקח לך כל כך הרבה זמן לחזור? למה נתת לנו
כל כך הרבה לסבול?"
"מיליון כוכבים", השיר שהקליטה עמית יום אחרי שאיבדה את אחיה הבכור,
ואשר נוגן בלוויה שלו, כבש את הפלייליסט והפך להמנון המלחמה. כיום, כשהיא מסיימת
שמינית במגמת תיאטרון ומתכוננת לבחינות ללהקה צבאית, שיתקיימו בחודש הבא, היא מתייחסת
אליו ברגשות מעורבים. מיליון המחמאות החמות שקיבלה לא מצליחות להקהות את העצב,
ולו במעט.
"מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות זמרת", אומרת עמית, "אבל בחלומות
הכי שחורים לא חשבתי שזה יקרה בנסיבות האלה. כל יום מתקשרים אלי אנשים מכל הארץ
ומבקשים שאבוא לשיר אותו באזכרות, ובמקום לשמוח על כך שהצלחתי לרגש אנשים אני אומרת
בנימוס 'לא תודה'. בגלל שזה לא שיר רגיל. זה שיר הפרידה שלי מאחי שלא יחזור לעולם.
"אני יודעת שתם אהב את השירה שליו ורצה לראות אותי מופיעה ומצליחה, אבל הדבר
האחרון שאני רוצה זה להיחרת בתודעה בתור 'הזמרת הזאת שאח שלה נפל במלחמה' . אני
רוצה להקליט גם שירים קלילים ושמחים".
תם היה בן שש והתגורר עם הוריו בטורונטו שבקנדה כשהפך לאחיה הגדול של עמית. כשמלאו
לעמית שנתיים חזרו ההורים, ענת ודורון (לשעבר טייס חיל האוויר וכיום טייס אל על), ארצה,
לרמת השרון, וכשמלאו לעמית שש שנים נולדה אחותה אורי והמשפחה עקרה לבית חלומות
בקיסריה, עם שישה כלבים ואינספור חתולים.
"שש שנים זה הפרש רציני", היא אומרת. "כשהייתי תינוקת תם התייחס
אלי כמו אל תינוקת קטנה וחמודה והתחלתי להציק לו, ובגיל 8 או 10, כשהפסקתי להיות
חמודה והתחלתי להציק לו, התחילו מריבות ומכות. אבל זה היה כיף להיות אחותו, כל
הבנות העריצו אותו. הוא היה ממש חתיך, גבוה ומרשים והוא היה אדיש כזה, מה שעוד
יותר מושך את הבנות. בתיכון קראו לו 'תם החלום פרקש' וכשהוא נכנס הביתה וישבו
אצלי חברות כולן היו נמסות".
בבית הספר במעגן מיכאל הם לא למדו ביחד. "כשהוא יצא אני נכנסתי, אבל ביסודי,
כשהיו לי הכתבות באנגלית ולא הצלחתי ללמוד את המילים, הוא ישב איתי שעות. והוא
שמר עלי מרחוק. כמו כל אח גדול הוא לא כל כך אהב לראות אותי ליד בנים. כשסיפרתי
לו שאני יוצאת עם מישהו הוא היה אומר לי 'אם את לא רוצה שאני אעשה מזה עניין אז
אל תספרי".
פתאום שמעתי צרחות
אחרי טיול של חודש באיטליה וספרד תם התגייס לקורס טיס. "כשהוא היה מגיע הביתה
מהצבא היינו מקשיבים למוזיקה ביחד. הוא אהב מוזיקה של פעם, סימון וגרפונקל, בוב
דילן, ביטלס, אלביס, כל הישנים והטובים. אני אוהבת מוזיקה יותר עכשווית, אבל כשתם
היה בבית זרמתי איתו".
בגיל 13 החלה עמית ללמוד פיתוח קול ותם היה ממעריציה הנלהבים. יפתח קרוזנר, אשר
לימים כתב והלחין את "מליון כוכבים", הוא אח של חבר של תם. בשנתיים
האחרונות תם הרבה להאיץ בו "נו, יפתי, מתי אתה כותב שיר לעמית?" ב"כוכב
נולד" הוא לא רצה שתשתתף, "תם חשב שהתחרות הקשה לא מתאימה לאופי שלי.
הוא פחד לראות אותי מושפלת ואולי לא שורדת. הוא חשב שאני אוכל להצליח לבד, בלי
קיצורי דרך. גם הוא לא העלה בדעתו שהשיר שיהפוך אותי לזמרת מפורסמת יהיה השיר ש..."
משתתקת. באצבעות דקיקות נוגעת במפרט הגיטרה שמשתלשל מהצוואר, קרוב ללב. אינספור
פעמים היא כבר סיפרה לתקשורת איך בדיוק הגיעה אליה הבשורה, ואפילו היא מופתעת להיווכח
שבכל פעם צף וחוזר אליה פרט אחר. בראשון בערב היא בילתה עד מאוחר והלכה לישון אצל
חברה בקיסריה. "וזהו. הלכתי לישון וקמתי למציאות אחרת. בשלוש בצהריים חברה
אחרת צילצלה אלי, העירה אותי מהשינה ואמרה לי שהתרסק מסוק. אמרתי לה 'נכון, לפני
יומיים' והיא אמרה 'לא זה קרה הבוקר".
"לא חשבתי שזה אח שלי. לא מתאים לתם למות, להתרסק". למרות זאת היא חייגה
הביתה. "אמא שלי שאלה אותי 'אולי את רוצה לבוא?' וזה עשה לי את הבום הראשון
בגלל שאמא שלי לא היסטרית. הפעם היא כבר הייתה לחוצה נורא בגלל שבעבר, כשקרה משהו,
תם מיד צילצל אליה כדי להודיע שהוא בסדר והפעם היא צילצלה לנייד שלו וישר הגיעה
למשיבון. היא התקשרה לטייסת ולא קיבלה תשובות ברורות. אמרו לה שיחזרו אליה, וככה
היא הבינה שמשהו קרה. האמא של החברה שאצלה ישנתי הקפיצה אותי הביתה וכבר בדרך התחלתי
לבכות. בדיוק התחלתי לעבוד בבית קפה כמלצרית ואמרתי שאני חייבת לבטל את המשמרת
שלי הערב. והאמא של החברה אמרה לי 'עוד אל תבטלי, אולי לא קרה כלום', אבל אני כבר
ידעתי, הרגשתי.
"בפתח הבית ראיתי חבר של הורי מסתובב עם טלפון נייד. ומהצד השני הגיעה חברה
של אמא שלי, שהיא רופאה. חשבתי שהם באו להיות עם אמא שלי כדי להרגיע אותה, הרי
אבא בחו"ל, בטיסה. ירדתי למרתף, לחדר שלי, התקלחתי והתארגנתי, ופתאום שמעתי
צרחות מלמעלה. רצתי מהר, ראיתי את המשלחת של הצבא והתמוטטתי בידיים של אחד השכנים.
"הטקסט הרשמי הזה של השליחים. 'אנחנו מודיעים לך בזאת שהבן שלך נהרג בתאריך
ובשעה'. משהו נורא. איך מצפים לקלוט את זה? הרי זה אח שלי - אנחנו אותו דם, אותו
לב, אותה משפחה וגם עכשיו אני עדיין בשלב ההכחשה. אני יודעת שהוא מת, אבל אני לא
חיה את זה. גם עם הפסיכולוגית אני מדברת על הכל, חוץ מאשר על תם. מפני שברגע שאני
נזכרת בו מתחיל מפל".
"תנו לי לנשום"
כשיפתח השמיע לה את השיר שכתב שעות אחדות אחרי האסון ידעה עמית שזו הדרך הטובה
ביותר להיפרד מאחיה, "אבל לא האמנתי שאצליח להקליט אותו. במצבי לחץ אני מקיאה
ובכל הימים הראשונים הקאתי ללא הפסקה. יפתח הסיע אותי לאולפן בעמיקם וכל חמש דקות
ביקשתי שיעצור בגלל שרעדתי מרוב בחילה. ושרתי כמו עלה נידף. בלוויה השמיעו את הפלייבק,
ידעתי שלא אוכל לשיר בבית הקברות. היו שם ארבעת אלפים איש והשיר עבר מפה לאוזן
וככה הא הגיע לרדיו".
גם היום- כש"מיליון כוכבים" כלול בשני אלבומים של שירי המלחמה - היא עדיין
שומעת איך הוא הידהד מעל הקבר של החייל הראשון בבית הקברות של קיסריה. "כל
שבוע אני חוזרת לשם. ביום שישי, כשאין לימודים. קודם עוצרת בסופר, קונה פרחים,
כל פעם זר אחר. אני עומדת שם, מנקה קצת, והולכת".
מדברת איתו?
"לא. אני לא יודעת אם הוא יכול לשמוע אותי ואני לא מאמינה שהוא בגן עדן, ליד
אלוהים. כל מי שבא לשבעה אמר לי שאלוהים לוקח את הטובים ביותר ואני לא מבינה למה.
העולם שלנו כזה חרא, אז למה לא להשאיר את הטובים בחיים כדי שיאזנו קצת את המצב?
וחוץ מזה, אם אלוהים ברא אותנו זה סימן שהוא לטובתנו, אז למה הוא גורם לנו כזה
עצב, כמו של בשר שנקרע?"
בני המשפחה האחרים מרבים לדבר על תם בשיחות יומיום. "איך הוא אהב לאכול את
זה ומה הוא אמר. אני חושבת שאמא מדברת יותר מאבא, אבל על אבא יותר רואים כמה שהוא
עצוב וסובל. המחנכת שלי אמרה לי שלגברים יותר קשה להתמודד עם מוות של אדם קרוב
ושהבנות יותר חזקות מגברים".
את חזקה?
"כולם חושבים שאני חזקה, אבל אני בדיוק להיפך. אם הייתי חזקה הייתי מדברת
על תם, אבל כשאני מדברת עליו אני מתפרקת".
בימים אלה היא מתכוננת להצגת הסיום של מגמת התיאטרון. יש לה תפקיד ראשי ב"נשים
מאחורי הסורגים", החזרות ארוכות והנימוק של חוסר זמן מסייע לה לדחות את ההזמנות
להופעות. "הסכמתי לשיר את 'מיליון כוכבים' בעצרת של רבין. לכל ההצעות האחרות
אני מסרבת ולפעמים אני די מתפלאת על אלה שמצלצלים. השיר יפה, תודה, אבל הלו, אח
שלי מת, תרגיעו, תנו לי לנשום. אני לא רוצה להיות זמרת של יום הזיכרון. אני רוצה
להיות זמרת, נקודה, ובכלל לא בטוח שאכניס את 'מליון כוכבים' לאלבום הבכורה שלי".
חזרה לתחילת העמוד
